בכל אחד מאתנו, המבוגרים, מסתתרות המחשבות האלה, שאינן רוצות לישון – מעין זכרונות שובבים, המחזירים אלינו את הילדים שהיינו ברגעים רחוקים ונשכחים. אותן מחשבות ילדיות יכולות גם להוות גשר אל ילדינו ובסיס לקרבה ושיתוף.  

שיריה הקסומים, הייחודיים והמרגשים כל כך של שלומית כהן אסיף, מהווים בהצגה זו את המצע שעליו מתפתח ונובט הסיפור, צומח ומשתרג – שולח דליות וקנוקנות אל נימי נפשם העדינים והכמוסים של גיבוריו. 

נגה יושבת על קופסאות הקרטון. עוד רגע מגיעים המובילים והיא לא מסכימה. לא מסכימה לעבור דירה ולעזוב את הבית הזה ואת המקומות שבהם גדלה – ובעיקר לא מסכימה להתרחק מחבריה, מפחדת לשכוח ולהישכח. עמוס, אביה, מספר לה על ילדותו במושב, על היום שבו עבר דירה ועל חבריו שעשו הכל כדי לעכב את עזיבתו, עד שיצליח לפתוח את ליבו ולגלות לרות את דבר אהבתו אליה.

וכך, בין הקופסאות של בגדי החורף לקופסאות המצעים והצעצועים, נפרש נוף בן שלושים שנה. הצופים, יחד עם הדמויות שעל הבמה, נסחפים לתוך הרפתקה מתוקה ומרגשת.